אף אחד לא יודע מה טוב בשבילך

אף אחד לא יודע מה טוב בשבילך.
הם בקושי יודעים מה טוב בשבילם,
אז איך הם ידעו מה טוב בשבילך?!?
זו תובנה מאוד משמעותית
שהגעתי אליה
והיא מאוד מתקשרת
למנטרה של MetaFeelings
“אני מאמינה לעצמי.”

כל חיינו לימדו אותנו
לחפש את התשובות בחוץ.
שאנשים אחרים יודעים
מה טוב לי.
הם יגידו לי מה אני צריכה
ואם אפעל בהתאם,
אז יהיה לי טוב.
כך נראתה המציאות שלי
במשך שנים.
מציאות של מרצה.
The pleaser
אני צריכה לרצות את זה ואת זה,
כדי שיהיו מרוצים ממני
ואז אני אולי אהיה מרוצה מעצמי.

א ב ל
לא הייתי מרוצה בכל מקרה,
כי הנפש שלי לא קיבלה
את מבוקשה
ובכלל לא הייתי מחוברת אליה.
במילים אחרות,
לא הייתי מחוברת לעצמי ולרצונות שלי.
הכוונה לא לרצונות קיומיים
אלא רצונות גדולים כאלה,
שאיפות,
חלומות וכדומה.

אז לאחר שקיבלתי החלטות מסוימות
תמיד קפצה לי ליאת הפרייארית.
תמיד החשיבה היתה שאחרים
היו משיגים עסקה יותר טובה או
שהם תמיד מצליחים ואני
תמיד משלמת מחיר.
כיום אני רואה זאת אחרת
(על אף שמידי פעם הפרייארית
קופצת לבקר,
אבל היא לא מנהלת יותר את ההצגה.
היום אני מנהלת אותה!)
כיום כשאני יותר מחוברת לעצמי
ויודעת מי אני
ומה יש לי להציע
אני משתדלת להקשיב לקול הפנימי
ולקבל החלטות משם.
אם משהו מרגיש לי
שהוא לא תואם את התדר שלי,
על אף שהמחיר מתאים וכדומה
אני לא אהיה שם.
ואם משהו מרגיש לי חדש,
טיפה מפחיד, כי זה לא מוכר
והקול הפנימי אומר לי שיש שם משהו,
האינטואיציה שלי אומרת לי
שמדובר בשחקן נשמה
(כמו שאני אוהבת),
אני אני אנסה
ואם אני לא אצליח,
אז לא הצלחתי וניסיתי.